סרג׳יו מאנטי, בנו של יצרן פלדה מפורסם ממילאנו, רכש ב1967- אחוזה כ3- ק״מ מצפון לעיירה ראדה, באמצע הדרך שבין פירנצה לסיינה, באחד האזורים היפים והגבוהים ביותר של קיאנטי קלאסיקו. הוא זכה במכירה פומבית שערכה הכנסייה המקומית לשרידי מבצר מהמאה ה,11- ולבית חווה ישן ומוקף זיתים לידו. מאנטי שיפץ את בית החווה, והפך אותו לבית נופש משפחתי חקלאי וצנוע. על האדמה האדומה והעשירה בברזל סביבו נטע 3 שורות של גפני סנג׳יובזה, אותן עיצב בסגנון הפרגולה המסורתי. כמו כן, הקים יקב קטן בו תכנן לעשות יין לשימוש עצמי ולהנאתם של אורחים, חברים ולקוחות. מאנטי לא היה עובד אדמה. הוא היה איש עסקים עשוי ללא חת, עם אינסטינקטים חדים, אספן אמנות וחובב ספרות ויופי. את הבית רכש כמצוות האופנה במעמד החברתי אליו השתייך. איש לא חשב, באותה תקופה בה נעשו בקיאנטי לא מעט יינות גנריים בבקבוקי ה״פיאסקו״ עם סלסלאות קש שנועדו לשתייה מיידית, שליקב ֹמונְ טֶ וֶרְ טִ ינֶ ה הקטן עוד תהיה השפעה כלשהי על ההיסטוריה של אזור קיאנטי ושל היין האיטלקי בכלל. סנג׳ובזה, המלך הבלתי מעורער של אזור קיאנטי, הוא זן עתיר יבול, בעל חמיצות גבוהה מאד וצבע אדום בהיר, שקל להפיק ממנו יין כפרי וגס. על מנת להתמודד עם חסרונותיו, נהוג היה בקיאנטי לתמוך בו בתוספת של עד 30% של ענבים מהזנים הלבנים טרביאנו טוסקאנו )אוני בלאן( ומלבאזיה, או של האדומים קולורינו וקאנאיולו. כבן העיר סיינה, מאנטי רצה לעשות יין שידמה יותר ליינות ברונלו די מונטלצ'ינו שעשויים 100% מהביוטיפ סנג׳ובזה ֹ גרוסו האיכותי יותר. לאחר הבציר הראשון של מונְ טֶ וֶרְ טִ ינֶ ה, ב,1971- הוא החליט לשלוח מספר בקבוקים לדוכן של לשכת המסחר של סיינה בתערוכת ׳וינאיטלי׳. תערוכת יין חשובה זו, שנערכת מדי שנה בוורונה, מספקת מבט מקיף ומעמיק על תעשיית היין האיטלקית ונפגשים בה יצרנים מקומיים עם קניינים מרחבי העולם. התגובה ֹ הנלהבת ליינות מונְ טֶ וֶרְ טִ ינֶ ה הייתה מיידית, וסרג׳יו הנרגש החליט להתפנות מעיסוקיו הקודמים כתעשיין ולהקדיש ֹ את כל מרצו וזמנו ליין. בסיועו של ברונו ביני, יליד המקום ואיש הביצוע במונְ טֶ וֶרְ טִ ינֶ ה עד יום מותו ב,2013- הוא הגדיל את הכרם ל20- דונם באזור הקריר ביותר בקיאנטי, בגובה 425 מטר ובמפנה צפון-צפון מזרחי. רובו המכריע של הכרם ניטע בענבי סנג׳ובזה על אדמה עשירה בגיר. ֹ כשלצידו היינן המיתולוגי והביישן, ג׳וליו גאמבלי, סרג׳יו הבין שהגבעות הקרירות של מונְ טֶ וֶרְ טִ ינֶ ה מוציאות מסנג׳יובזה ביטוי איכותי, אלגנטי במיוחד ויוצא דופן. ב1977- ֹ יצא לראשונה לה ּפֶ רְ גו ֹ לֶ ה טורְ טֶ ה )הפרגולות המעוותות(, יין שייצג אז כרם יחידני. הצייר אלברטו מאנפרדי, חברו הטוב של מאנטי, טעם אותו והציע לעצב עבורו תווית שתתבסס על פורטרטים של נשים אלגנטיות, זוויתיות, מסתוריות, ממש כמו היין. מאנטי התגלה כגאון השיווקי הראשון בקיאנטי, והציע שיתוף פעולה אמנותי שנתי, שכמוהו היה לפני כן רק ליקב מוטון רוטשילד בבורדו. התווית ממשיכה להתחלף גם היום, באישור העיזבון של מאנפרדי, ויוצרת ציפייה גדולה לפני השקתו של כל בציר חדש. הבצירים הראשונים עדיין נשאו על תוויתם את שם האזור, קיאנטי קלאסיקו, ועוטרו בסמל התרנגול השחור. אולם בזכות איכותם, התרנגול יכול היה לזקוף את כרבולתו, ובעוד מחיר ממוצע לבקבוק מן האזור היה בזמנו 300 ֹ לירטות, לֶ ה ּפֶ רְ גו ֹ לֶ ה טורְ טֶ ה נמכר ב.7000- הקונסורציום המקומי לא יכול היה לשאת את הפער וב1981- דרש ממאנטי לנהוג כמנהג המקום, ולהוסיף טרביאנו לסנג׳ובזה שלו. בתגובה הוא פרש מהקונסורציום, ויתר ֹ על הזכות לקרוא ליינותיו קיאנטי קלאסיקו, וסיווג את לֶ ה ּפֶ רְ גו ֹ לֶ ה טורְ טֶ ה בדרגת ׳וינו דה טאבולה׳ )יין שולחני ֹ פשוט(. בהשפעת מונְ טֶ וֶרְ טִ ינֶ ה, החלו בתים נוספים להאמין בגדולתו של הסנג׳יובזה בלא צורך בשחקני עזר משניים ולייצר יינות זניים או כמעט זניים, אבל גם כאשר הקונסורציום חזר בו מהדרישה לבלנד, סרג׳יו לא סלח. כשנפטר ב2000- ציווה סרג׳יו על בנו מרטינו, שעבד איתו משנת ,1990 שלעולם לא יחזור לשווק את יינותיו תחת שם האזור קיאנטי קלאסיקו. מרטינו והיינן שלו, פאולו סאלבי, דבקים בעשייה המסורתית של הבית. הם מטפחים 180 דונם של כרמים אורגניים ב- 9 חלקות מובחנות ומייצרים מהן 3 ֹ יינות. לֶ ה ּפֶ רְ גו ֹ לֶ ה טורְ טֶ ה הוא עדיין יין סנג׳ובזה זני שנעשה ֹ מהחלקות הטובות ביותר בשנים הראויות לכך. ביינות מונְ טֶ וֶרְ טִ ינֶ ה ופיאן דל צ'יאמפולו הזן נתמך בשני ענבים מקומיים ובעלי חשיבות היסטורית לאזור, קולורינו וקאנאיולו. הייננות פשוטה מאד: ההתססה מבוצעת במיכלי בטון ומשך השהייה על הקליפות תלויה בנתוני הבציר. ההבגרה מתרחשת בחביות גדולות של עץ אלון סלאבוני, ֹ בעוד לֶ ה ּפֶ רְ גו ֹ לֶ ה טורְ טֶ ה מבגיר גם במעט עץ אלון צרפתי.